יעל אורן

יעל אורן בית הציירת בית הציירת / יעל אור ן אוצרת: מיטל מנו ר על זיכרון, חפצים וגעגו ע ההיסטורי ה של בית הציי ר ושל קטמון היא מיקרוקוסמו ס להיסטוריית קום המדינה: מבניית ו על ידי משפחה ערבי ת נוצרית, דרך השכרתו לפקי ד המנדט, מסירתו מיד י הרשויות לציי ר פנחס ליטבינובסק י ועד פתיחת סטודיו משל ך. יעל אורן מוסיפה כעת פרקים נוספים לסיפור זה, ממקדת את מבט הצופה בסיפורים של נשים שהתגוררו בבית ו בסביבת ו. אורן עוסקת בעבודותיה בנושאים של אבדן, אבל, זיכרון ואהבה. בחלל הכניסה, דיוקנאות של זוגות של נשים מבד לבן. הגילוי וההסתרה של שכבות הבד יוצר משחק גומלין של שקיפות ואטימות, אור וחושך, גילויי וחשיפה. כל אחת מן הדמויות בעבודות נוכחת-נעדרת באמצעות עבודות שניתן לראותן באור. דיוקנאות הנשים הם דיוקנאות משפחתיים של אחיות. הם משמשים נקודת מוצא, ומספרים ללא מילים את סיפור התערוכה והבית - אסתר ונחמה דודניקוב, אשתו של הקצין יוליוס ג'ייקובס שלפי החוקר דוד קרויאנקר התגוררו בבית . 1 האלה ודומיה, אחיות למשפחת סכאכיני, המשפחה האחרונה שעזבה את טלביה בשנת 1948 , ודפנה וחלוי ה, האחיות לבית ליטבינובסקי. בחלל העליון סדר ה של ציור י שמן ע ל בד – ציורי "בלטו ת" שמתכתבים עם הרצפות המקוריות ש ל הבית, ועליהם מצוירים פריטים שונים. לעיתי ם חפץ, לעיתים עלה ש ל ע ץ תו ת, פלח לימו ן א ו פרח יסמין. רצפות הן מוטיב חוזר בעבודותיה של אור ן, הבלטה מאפשרת לה לחקור את היחסים המורכבים בין זיכרון לבין חלל באמצעות שימוש במוטיב ה-"בלטה" הכל כך ישראלי כדימויי וכמושג ולמפות את מה שנעלם ואיננו. ניתן לומר שאור ן הופכת עצמה בתערוכה למספרת סיפורים. היא נעה בין נרטיבים אישיים ללאומיים ומוסיפה קריאה חדשה להיסטוריה הכתובה שנמנעת מעיסוק בסיפורים שאינם תואמים לקאנון הלאומי והגברי. אורן מעלה מן האוב סיפורים של נשים שחיו כאן פעם. באמצעות שימוש בחפצים כנושאי זיכרון היא מספרת לנו את סיפור חייהן. היא מספרת לנו על הגעגועים לחצר הבית, לגינה, לריחות ולטעמים, נעה בין עב ר-הווה ועתיד, אורן מכניסה אותן לדפי ההיסטוריה, שם היא דורשת את מקומן בתיעוד נשי-היסטורי ובתוך כך מעלה שאלות מהותיות בייחוד לתקופתנו על בית, הגירה, זיכרון ושכחה.

"קרוב מדי", תערוכתם הזוגית של איתמר המרמן ויעל אורן, עוסקת במוות דרך שתי פריזמות מנוגדות ומשלימות. סדרת הציורים של אורן נולדה מתוך גילוי, בתקופה שבה החליטה להפסיק לצייר מצילומים ולעבוד אך ורק מהתבוננות במראה. כשראתה את התוצאות, הופתעה לזהות בחלק מהדיוקנאות העצמיים את פניה של אחותה רותי, שהייתה קרובה אליה בגיל ובמראה. רותי נפטרה ממחלת הסרטן בגיל 38, שנים מעטות לאחר שאביהן נספה בהתרסקות מטוס קל. ההבנה שהגעגועים לאחותה כיוונו את ידה טלטלה את יעל, וגרמה לה לרצות לצייר את רותי באופן מודע. אולם הרצון הזה הושהה, מפני שבאותה עת לקתה אימן בסרטן, והנושא היה מוחשי וכואב מכדי להתמודד אתו דרך יצירה. רק לאחר שחלף זמן ממות האם, שבה יעל אל התוכנית המקורית ויצרה סדרת ציורים המתמודדת עם נושאים של אובדן, אבל, זיכרון, אהבה וחגיגת החיים – שבמרכזם דמויותיהם של רותי, האם והאב. פסלו של המרמן נוצר תוך עבודה עם חומר שבדרך כלל נוטים להתעלם ממנו – נייר כסף. הפיסול בחומר הדק והשברירי מתמקד במתח שבין כוח לעדינות: האמן דוחס, מקמט ומכה בנייר, אך גם חושף בו איכות רכה המאפשרת יצירת פרטים עדינים ושבריריים. בפסל מופיעה דמותו החרדה של ה"באנשי" – היצור המיתולוגי האירי, הבוכה את המוות של אדם קרוב. עבור המרמן, הבאנשי משמש מעין מראה לתקופה בה אנו חיים, שבה המוות עוטף את כולנו. הדמות מנייר הכסף מבקשת שלא יתעלמו ממנה, ומקוננת על המוות שסביבנו, ובה בעת רומזת על מעגל הדמים האזורי. בין ציוריה של אורן, המציגים דיוקן אישי ונוסטלגי, לבין פסלו של המרמן, המשקף תגובה למציאות החברתית והפוליטית, נפרשים מרחבים של געגוע וחרדה; בין קרוב לרחוק ובין פרטי לקולקטיבי. עבודותיהם מזכירות לנו כי המוות הוא חלק בלתי נפרד ממעגל החיים – חוויה אנושית מרכזית המחברת את כולנו. ד"ר אלעד ירון 2.25 יעל אורן קרוב מדי גלריה בנימין

יעל אורן דיוקנאות אבא אמא רותי דיוקן עצמי

יעל אורן עבודות 2017-2016

יעל אורן גירי שמן על נייר

יעל אורן עד 2010