יעל אורן

יעל אורן בית הציירת בית הציירת / יעל אור ן אוצרת: מיטל מנו ר על זיכרון, חפצים וגעגו ע ההיסטורי ה של בית הציי ר ושל קטמון היא מיקרוקוסמו ס להיסטוריית קום המדינה: מבניית ו על ידי משפחה ערבי ת נוצרית, דרך השכרתו לפקי ד המנדט, מסירתו מיד י הרשויות לציי ר פנחס ליטבינובסק י ועד פתיחת סטודיו משל ך. יעל אורן מוסיפה כעת פרקים נוספים לסיפור זה, ממקדת את מבט הצופה בסיפורים של נשים שהתגוררו בבית ו בסביבת ו. אורן עוסקת בעבודותיה בנושאים של אבדן, אבל, זיכרון ואהבה. בחלל הכניסה, דיוקנאות של זוגות של נשים מבד לבן. הגילוי וההסתרה של שכבות הבד יוצר משחק גומלין של שקיפות ואטימות, אור וחושך, גילויי וחשיפה. כל אחת מן הדמויות בעבודות נוכחת-נעדרת באמצעות עבודות שניתן לראותן באור. דיוקנאות הנשים הם דיוקנאות משפחתיים של אחיות. הם משמשים נקודת מוצא, ומספרים ללא מילים את סיפור התערוכה והבית - אסתר ונחמה דודניקוב, אשתו של הקצין יוליוס ג'ייקובס שלפי החוקר דוד קרויאנקר התגוררו בבית . 1 האלה ודומיה, אחיות למשפחת סכאכיני, המשפחה האחרונה שעזבה את טלביה בשנת 1948 , ודפנה וחלוי ה, האחיות לבית ליטבינובסקי. בחלל העליון סדר ה של ציור י שמן ע ל בד – ציורי "בלטו ת" שמתכתבים עם הרצפות המקוריות ש ל הבית, ועליהם מצוירים פריטים שונים. לעיתי ם חפץ, לעיתים עלה ש ל ע ץ תו ת, פלח לימו ן א ו פרח יסמין. רצפות הן מוטיב חוזר בעבודותיה של אור ן, הבלטה מאפשרת לה לחקור את היחסים המורכבים בין זיכרון לבין חלל באמצעות שימוש במוטיב ה-"בלטה" הכל כך ישראלי כדימויי וכמושג ולמפות את מה שנעלם ואיננו. ניתן לומר שאור ן הופכת עצמה בתערוכה למספרת סיפורים. היא נעה בין נרטיבים אישיים ללאומיים ומוסיפה קריאה חדשה להיסטוריה הכתובה שנמנעת מעיסוק בסיפורים שאינם תואמים לקאנון הלאומי והגברי. אורן מעלה מן האוב סיפורים של נשים שחיו כאן פעם. באמצעות שימוש בחפצים כנושאי זיכרון היא מספרת לנו את סיפור חייהן. היא מספרת לנו על הגעגועים לחצר הבית, לגינה, לריחות ולטעמים, נעה בין עב ר-הווה ועתיד, אורן מכניסה אותן לדפי ההיסטוריה, שם היא דורשת את מקומן בתיעוד נשי-היסטורי ובתוך כך מעלה שאלות מהותיות בייחוד לתקופתנו על בית, הגירה, זיכרון ושכחה.